מהתיבה אל הכרם: כשהרגשות פורצים

בפרשת השבוע אנו פוגשים את נח – איש צדיק ותמים, אשר מסירותו לבורא עולם ולשליחותו בתיבה הייתה מוחלטת. הוא הקדיש את כל כולו להצלת העולם ולדאגה בלתי פוסקת לכל חי, ואף נבחר להיות היסוד שממנו תיבנה האנושות מחדש. ולכן תמוה מאוד כיצד נכשל נח מיד בצאתו מן התיבה, כאשר נטע כרם והשתכר עד שאיבד את חושיו, ומתוך כך בא לידי ביזיון גדול ואף נסרס בידי בנו חם. וכי זה דרכו של צדיק תמים, אשר אך זה יצא ממסגרת של שליחות אלוקית נוראה, לעשות מעשה כזה? היה מן הראוי שינצל את תחילת דרכו בעולם המחודש לבניין רוחני וגשמי של עתיד טוב יותר, לתקן את אשר קילקלו אנשי דור המבול ולהעמיד יסודות נאמנים לעולם שכולו לשם שמים.

נראה שמה שאירע לנח טבוע עמוק בנפש האדם. טבעו של אדם שכאשר הוא נתון זמן ממושך במקום סגור ומצומצם, או במצב של הגבלה ולחץ, מתעוררת בו דחיפה פנימית עזה לפרוק את המתח ברגע שיינתן לו הפתח לכך. כל זמן שהוא כבול – הוא שומר על ריסון מתוך הכרח, אך כאשר ההגבלה מסתלקת, מתפרצת הנפש כמעיין גועש.

חז"ל כבר עמדו על תופעה זו בלשונם המדויקת. על בני ישראל, שקיבלו שפע מצוות בהר סיני, אמרו חז"ל שכשניתנה להם האפשרות – "ברחו משם כתינוק הבורח מבית הספר." הדימוי אינו מקרי: כשם שתינוק הנאלץ לשבת בכיתה זמן רב בניגוד לרצונו חש מועקה פנימית ההולכת ונצברת, וברגע שנשמע הפעמון הוא ממהר לפרוק את כל הלחץ ולברוח החוצה – כך גם בני ישראל, שהרגישו לפתע עומס גדול של מצוות, חוו מעין תחושת מחנק וניסו להימלט ממנה.

בדומה לכך מצאנו בבני ישראל שיצאו ממצרים, שהתאוננו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", וכפרש״י- חינם מן המצוות, דהיינו שבכו לא מפני שהתגעגעו באמת למצרים, אלא משום שחשו את כובד האחריות החדשה של קיום המצוות והחירות הרוחנית, וביקשו בדרך כלשהי להשתחרר מן העול. זהו טבע האדם – שכאשר הוא נדרש לריסון מתמשך, בלא הכנה הדרגתית לשלב השחרור, עלול הוא להיסחף לקצה השני וליפול דווקא מתוך תחושת חופש פתאומית.

ייתכן שזהו גם הרקע למעשה דינה שיצאה לראות בבנות הארץ ונתפסה על ידי שכם. חז"ל ביקרו אותה ואמרו שמה שהביא לזאת היה טבעה שהייתה "יצאנית" (רש״י בראשית לד, א), כלומר — נטתה להרבות ביציאה ולהימצא מחוץ לבית, וצריך להבין מה גרם לכך. ונראה לומר, שאולי שורש הנטייה הזו נבע דווקא ממה שאביה יעקב סגר אותה זמן ממושך בתוך תיבה כדי שלא יראה אותה עשיו ויחמוד אותה (רש״י בראשית לב, כג). כוונתו של יעקב הייתה לשם שמים, לשמור על בתו מן החטא, אך עצם הסגירה וההגבלה הארוכה יצרו בנפשה נטייה הפוכה — תשוקה עזה לצאת החוצה ולהשתחרר מן המקום הסגור. כך, דווקא הרצון להגן עליה הביא לידי תוצאה הפוכה, ללמדך עד כמה עדין הוא טבע האדם, וכיצד גם מעשה שנעשה בכוונה טהורה עלול לעורר תנועה נפשית בלתי צפויה.
כמו כן נח, שכל תקופת שהותו בתיבה היה נתון בעול כבד של אחריות ועמל, טרוד בהצלת בעלי החיים ובהחזקת העולם כולו בחיים, לא היה לו כל מקום לעיסוק אישי או לרגיעה נפשית. כל כולו היה נתון בשליחות ה’. אך כשיצא מן התיבה, ונשמט מעליו לפתע כל המתח והאחריות שכבדה עליו חודשים רבים, פרצה מתוכו סערת רגשות עזה. כל אותם כוחות ודחפים שנדחקו בתוכו כל אותה תקופה השתחררו בבת אחת, כקפיץ שנמתח זמן רב ונפלט בפתאומיות. מתוך בלבול ורגש של התרוממות ושחרור, נטע כרם ונטה לשתות מן היין — ומתוך אותה התפרצות של רגש, באה גם ההשתכרות. לא כחטא של תאווה, אלא כנפילה של אדם שעמד במתח עליון זמן ממושך, וכשבא הרגע לנוח – איבד לרגע את שיווי משקלו.

אכן יש להבין, אם כן, מה הטענה על נח, והרי זהו טבע האדם. אלא שכאן הפסוק מלמד אותנו את טבעו של נח – הוא היה איש האדמה, דהיינו שמה שהעסיק אותו היה לא רק רוחניות אלא גם האדמה. וביתר ביאור, רש״י שואל: מנין היו לנח זמורות שמהן נטע את הגפנים? והשיב שנח הביא עמו את הזמורות לתיבה. דהיינו, שנח לא ממש השתחרר מן הצורך להשתכר, וכבר תכנן מראש לנטוע את הזמורות ולהשתכר ברגע הראשון שיזדמן לו.

מוסר השכל הניתן ללמוד מן המקרה של נח הוא, שכאשר אדם נתון לתקופה ארוכה של הגבלה או לחץ, ייתכן כי ברגע שישתחרר ייפלו עליו דחפים שנדחקו במשך זמן רב. ולכן עליו להתכונן לכך היטב, על מנת לא להיכשל. מן הדברים נלמד שעל האדם להיות מודע לנטיותיו, ולכוון את עצמו בזהירות גם ברגעי חירות ושחרור, כדי שהפעולות שיבצע ישרתו מטרה נעלה ולא יגרמו נזק או פגיעה.